גבולות

כשאני מדברת על גבולות אני מדברת בראש ובראשונה על מסגרת. מסגרת בה הילד חי שאת גבולותיה אנחנו קובעים. אנחנו קובעים מה יהיה סדר יומו, אנחנו קובעים את הכללים ,אנחנו קובעים מה יאכל הילד ומה לא. אנחנו קובעים מהם הדברים עליהם נהיה מוכנים להתפשר ולהתגמש ועל מה בשום אופן לא נוותר. ואנחנו גם קובעים איך אנחנו רוצים שיראו החיים שלנו. כן כן. שלנו. למרות שנהיינו הורים. הרבה הורים היום שוכחים שגם להם יש זכויות ביחסים האלו. הטוטאליות של ההורות מציגה אותנו, המבוגרים, אל מול ילדנו כמי שזכויותיו הפקר. אין לרצונות שלנו כבני אדם, שום ערך אל מול ילדנו. וזה לא בגלל שהילדים הם אחרים. זה אנחנו.

שההורות הפכה אותנו לעבדים לרגלי ילדנו. ואם אנחנו הורים עובדים, הנאלצים לצאת לפרנס, אז ייסורי המצפון  על ההעיעדרות שלנו, מביאים אותנו להתמסרות מוחלטת בזמן המעט שיש לנו עם ילדנו. וזה מה שהילד רואה אל מול עינייו. אדם מבוגר שאין לו שום דבר בחיים חוץ מהם עצמם. אחריות כבדה לילד...להיות כל חייו של מישהו. והמישהו הזה, הלא כל כך מוערך, הוא זה שאמור להורות לנו את הדרך. עליו נצטרך להשען בעת צרה. מלחיץ קצת. נראה די שביר..