הצורך מאחורי ההתנהגות המפריעה

בהתחלה זה היה נראה לא מכוון. מגע נעים שפתאום נהיה חזק מידי לילד שלידו, ולא נפסק עד התערבות מבוגר. נפנוף בצעצוע תוך כדי הצמדות לילד עד שהצעצוע פוגע בו ומתחיל בכי. ומיום ליום התחלנו לשים לב שיותר וקוראים בשמו בצרוף המילה "לא!!" ותמיד בהקשר של תוקפנות לילד אקראי.
באחד הימים, בשעת ההשכבה,  דיברנו על כך. החלטנו לשים לב לסיאציות ולבחון אותן. מה קורה לפני כן. מה קורה לאחר מכן. האם בשעות מסויימות קורה יותר. במקביל קבענו שיחה עם ההורים. שיתפנו את ההורים בתצפיות שערכנו והבנו מה המצב בבית. יחד הגענו למסקנה שהקטנטן מצא דרך יעילה להפעיל אותנו ולהסב את תשומת ליבנו אליו. 

הוא זקוק לנו וכך למד לבקש אותנו. החלטנו להפחית ככל הניתן את תשומת הלב לכל ארוע תוקפנות. להפריד, ולתת תשומת לב רק לצד הנפגע. אין מקום להסברים ואין טעם בעונשים. במקביל, החלטנו לקחת על עצמנו, כל אחת ואחת לחזק אותו חיובית, פעמיים בשעה. החלטנו לא לחזק אותו על מעשים. אלא על היותו הוא. 
דוגמא לחיזוק פחות רצוי, על מעשים: נהגנו לבקש ממנו לעזור. למשל לחלק כוסות מים לילדים. לחזק אותו על עבודה יפה ועל בגרות - פחות יעיל לנו.
אנחנו הלכנו על תשומת לב דווקא במקומות שהוא בכלל לא מצפה להם ולא עשה דבר שחשב שיזכה להתייחסות. 
למשל. התכופפנו אליו בזמן ששיחק או התעסק במשהו ואמרנו : "אני מסכלת עליך משחק ונהנה ונעים לי בלב"
או
"כל פעם כשאני רואה אותך נותן יד לחבר אני חושבת כמה כיף לילדים שיש להם חבר כמוך.."
ואם חילק כוסות לילדים לא לסכם ב"איזה גדול ועוזר"
לפרט.
"איך ידעת לחלק לכל ילד בדיוק את שלו. איך יפה התמדת ולא עצרת עד שכוווולם קיבלו. דאגת לכולם"..
לאחר שלושה ימים חל שינוי חד. ההצקות פסקו. קיבלנו חיוכים וחיבוקים בלי סוף .
השבועות חלפו. המשכנו באותה הדרך. באחד הימים שוב חזר להציק. מהר מאוד הבנו, שבאותו היום, עבדנו בצוות חסר ועניין החיזוקים לא קרה.. למעשה, לא כל כך ראינו אותו באותו היום.
זאת הייתה ההוכחה שלנו, שהשיטה עובדת.