תוקפנות בגיל הרך

סביב גיל שנה וחצי, כשהילדון שלנו מתחיל לעמוד על דעתו, אבל עדיין חסרות לו מילים כדי לתאר את מצוקתו, לעיתים ניתקל הסוגים שונים של תוקפנות. במאמר זה אתמקד בילד מול ילדים אחרים.

בגן נראה בעיקר דחיפות, משיכות שיער ונשיכות.

התגובה המיידית שלנו, המבוגרים, היא לעצור מיד את הילד המכה תוך אמירה קצרה וחד משמעית " לא מכים!"

הפעולה הבאה היא התייחסות עניינית לילד הפגוע. חיבוק ליטוף נשיקה במקום הכואב.

כשהכאב והעלבון קצת נרגעים,  אנחנו מצרפות גם את הילד הפוגע לסיטואציה ומסבירים אותה: דני בוכה כי כואב לו. הכאבת לו. אנחנו לא מכאיבים לילדים.

כאן בד"כ נבקש מהילד הפוגע לעזור.

 "סליחה" לא תעזור כאן. אין למילה "סליחה" משמעות עבור הפוגע או נחמה עבור הנפגע.

 מה כן? אפשר לבקש מהילד שהכה להביא את כוס המים של הילד שנפגע. או קרח. 

משהו במחווה הקטנה הזו, וגם בפאוזה שהיא מייצרת, עוזרת לנו לעבור לשלב הבא. 

בשלב זה אנחנו מנסים להבין מהילד שפגע - למה פגע (אם לא מדבר עדיין מסבירים את מה שראינו) מנסים לדייק בלתת שם לרגש שהוביל אותו לפגוע (כעסת כי...

רצית להשתולל ו..

רצית מאוד את הצעצוע...)

ואז מציעים דרך אחרת לפתרון.

כמובן שאין כאן קסם. אין כאן הבטחה שהאירוע לא ישנה, אפילו כמה דקות אח"כ..השיפור יגיע עם הזמן.  עם התפתחות השפה והיכולת להביע מילולית צרכים ותסכולים וכן, עם עזרה והכוונה שלנו לפתרונות חלופיים - גם בלי הרבה מילים

יש ילדים שאחרי כמה פעמים בודדות, יפנימו וההתנהגות לא תחזור. כשילד בוחר שוב ושוב בתוקפנות, מחובתנו להתבונן היטב בסיטואציות שמובילות אותו לשם ולנסות להגיע למסקנה לגבי המניע. 

בגן פגשנו ילד שהכה/נשך תמיד באותו שלב של היום. 

הגענו למסקנה שהרעב והעייפות משפיעים עליו. במקרה זה, העניין נפתר בכך שנתנו לו משהו קטן לנשנש, כשעה לפני הארוחה.

ילד אחר אהב מאוד משחקי השתוללות גופניים. לימדנו אותו לשים לב להבעות הפנים של הילד השני ולבדוק אם הוא מעוניין במשחק. הקצנו מקום בחצר הקטנה, בו שמנו מזרונים, קראנו למשחק בשם (משחק גיבורי העל) ואיפשרנו לילדים המעוניינים להשתולל - לשחק שם, לפי כללים שקבענו.

במקרה נוסף שמנו לב שבכל פעם שהילד פוגע, הילד הנפגע הוא מקרי לחלוטין. המבט שלו היה עלינו ולא היה שום קשר לאינטראקציה עם הילד הנפגע. זיהינו שהילד מבקש מאיתנו התייחסות. התחלנו במודע להעניק לו חיזוקים חיוביים על כל דבר קטן - במקומות שלא ציפה להם. נתנו לו הרגשה שאנחנו רואות אותו. כל הזמן. גם כאן העניין נפתר בתוך יומיים.

דבר נוסף.

כשילד מספר בבית שמישהו הרביץ לו בגן כל החושים שלנו נדרכים. אנחנו מיד נגיב. אמוציונלית. נתחקר. ניתן עצות, נברר מה בדיוק היה ומה אמרו הגננות. טבעי. יחד עם זאת, כדאי לשים לב. אם הילד שלנו, יזהה שהאמירה שלו טלטלה אותנו, זה יגרום לו להרגיש מאוד משמעותי. הוא יחפש להרגיש אותה שוב. וכך נמצא את עצמנו, בכל יום, שומעים את אותו הסיפור שוב ושוב. בתחושה שלנו - הילד הזה לא מפסיק להרביץ לילד שלנו! 

במקרה כזה חשוב לבדוק עם הצוות ולהבין אם הילד שלנו ממחזר שוב ושוב את הסיפור, או שבאמת יש כאן הטפלות סידרתית

קרה לנו שילדה סיפרה שוב ושוב ושוב יום יום, את אותו הסיפור על הילד שמשך לה בשיער, גם כשהילד המדובר היה כבר שבועיים בחו"ל...

אז אם הסיפור חוזר על עצמו באותה המתכונת, יום אחרי יום, תמתנו את התגובה שלכם ותבררו עם הגננת.

נקודה נוספת למחשבה.

אל תייעצו לו להחזיר. ילדים שמחזירים הם ילדים שמסוגלים להחזיר. לא ילדים שלימדו אותם להחזיר בבית. וילד שלא מסוגל להחזיר, ירגיש רע הרבה יותר. גם פגוע וגם אשם על כך שלא מסוגל..

אפשר להנחות אותם לצעוק :"די!" ( להוסיף תנועת "עצור" עם היד) ולקרוא מיד לגננת.

לסיכום:

1. תופקנות בגיל הרך היא טבעית ואין בה עדות לחינוך לקוי או סולם ערכים בעייתי.

2. בהתייחסות נכונה, ככל שהדיבור ישתפר, התוקפנות תפחת. 

3. אל תאלצו לבקש סליחה. חסר טעם ומוזיל את ערך הסליחה (שיופנם רק הרבה שנים אח"כ)

4. גם הילד שפגע זקוק להתייחסות ולהזדמנות לכפר על מעשיו במחווה כלשהי.

5. השתמשו בתמלול הסיטואציה כדי לתת מקום לרגשות שעלו ולהציע דרך אחרת להתמודדות.

6. אל תלמדו אותו להחזיר. מעבר  לסוגיה הערכית, הילד שלכם עלול להרגיש אשם בכך שלא מסוגל להרביץ.

7. זכרו שהילדים חוזרים וממחזרים סיפורים ישנים..

אם ילד חוזר על  אותו סיפור שוב ושוב - ככל הנראה מדובר בסיפור חוזר על מקרה אחד - כדאי לברר עם הגננת